<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
וחייב אדם שיהא רחמני, ואל יהא צר עין, שנאמר (דברים ט"ו ז') "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון".
ראוי לסגולת הנשים הכבודות והצנועות להעמיד עליהן מצוות, [ו]לזכות בנות אנשי העיר. לכן יצא דבר צדק מלפניהן, ויבחרו להן אשה טובה ונאמנת לגבות פרוטות למלבושי עניים, או להחיות עם רב ולהשביע נפש שוקקה. ותתן פרוטה בכל שבוע כל אשה העושה מלאכה ואשר כח בה לעמוד בתקנה הזאת, ולא תדור נדר לעשות כן, אבל בבוא לביתה הגבאית נתון תתן לה כל אשר ידבנה לבה. ותטרח בשבוע בימים או בלילות על אשר היתה טורחת יום יום כדי ריוח אותה הפרוטה [שנותנת לצדקה], ושכר הנותן לצדקה מיגיע כפיו עצום ורב. ותשמח האשה במלאכתה, ותנשה את כל עמלה בעבור הפרוטה ההיא אשר תרים ממנה תרומת הצדקה, וידמה בעיניה בעת המלאכה כאילו ידיה נוטפות מור, כענין שנאמר (שה"ש ה' ה') "וידי נטפו מור".
<h2>דף ט:</h2>
רבים יודעים חיוב מצות הצדקה ושכר פעולתה, ולא ידעו פרשת גדולת גמילות חסדים. ואמת הדבר ויציב ונכון כי יש אדם תחזיק ידו בגמילות חסדים ואם דל הוא ואין ידו משגת, וישים בים הזכויות ידו ובנהרות הצדק ימינו בלא כסף ובלא מחיר, וברוח שפתיו ילבש צדקה כשרין, ובאמרי פיו היו יהיה רב פעלים, ויגדיל ויאדיר מעשים גדולים מן האביר אשר בנדיבים, ומן המפזרים ונותנים לצדקה. וזה מעשה גמילות חסדים ידבר על לב העני, ויהיו דבריו נחת רוח לאביון, וינחמנו ממעשיו ומעצבון ידיו, ויכבדהו וינשאהו, וינכר מדבריו כי עגמה נפשו לאביון. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט':) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה, שנאמר (ישעיה נ"ח י') "ותפק לרעב נפשך", והוא ענין פיוס בדברים והראות לו הרצון הטוב מנפש חפצה (ע' ויק"ר ל"ד, ט"ו). וראה תראה בפרשה באר היטב, כי שכרו הרבה מאוד מעושה הצדקה, וברכותיו רבות ונכבדות ממנו. והשנית, ילוה לעני לטוב לו להרחיב לו, ונאמר (תהלים קי"ב ה') "טוב איש חונן ומלוה" וגו', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת ס"ג.) גדול המלוה לעני מן העושה צדקה. והשלישית, יתן לו עצה ודבר לרווחתו ולהצלחתו, ויטול שכר על פרי העצה, ושכר על נחת רוח שעשה לו, כי האדם שמח בהכירו אהבת חברו הנאמנת לו, בהשגיחו על אודותיו מחלונות רצונו הטוב, שנאמר (משלי כ"ז ט') "שמן וקטרת ישמח לב, ומתק רעהו מעצת נפש". והרביעית, ישית עצות לפני רבים לעשות צדקה וחסד, ויקבל שכר על הרבים אשר הצדיק ועל הנפשות אשר יעשה, ויזכה ויקבל שכר על הצדקה אשר תיעשה על ידו, שנאמר (ישעיה ל"ב ח') "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט':), גדול המעשה יותר מן העושה, וזהו שכתוב (מיכה ו' ח') "ואהבת חסד", ומן הדרך הזה אשר ישבח האדם כל עושה טוב וכל מטיבי צעד, לחזק ידם למען יאחזו דרכם ויוסיפו אומץ. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש "אני ישנה ולבי ער", (שיה"ש ה' ב') אני ישנה בגלות מן הצדקה מבלי יכולת, ולבי ער לגמילות חסדים.
עזרא [עליו השלום] תיקן תקנות רבות בישראל (ע' בבא קמא פ"ב.). ואחת מהנה, להיות האשה ביום שתרצה לאפות את הפת משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבואם לביתה בבוקר, [ו]למען תהיה להם הנאה ביום ההוא מן הפת החמה, ולא תתן להם מן היבשה. כאשר תפרוש האשה לרעב לחמה, נתון תתן לו מלחם חמודות אשר אתה בבית (ע' צוואת ר"א הגדול ס"ה), ותהי מתנת ידה בסבר פנים יפות (אדר"נ פי"ג) ודרך חסד ורחמים, כי הרחמנות יכפול שכר הצדקה, ותתן לו מה שתתן דרך כבוד ומענה רך והיה לו למשיב נפש. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט':), הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייסו, מתברך באחת עשרה ברכות.
<h2>דף י.</h2>
רבים חושבים כי לא תאבד הנפש בהמנע מן הטוב ובחשוך מן היושר, ולא ידעו ולא יבינו כי המעלים עיניו מן הצדקה רעתו רבה. וחטאתו כבדה מאד. אמנם הגזל מן העבירות החמורות, ועון המעלים עיניו מן העני קשה מעון הגזל, שנאמר (יחזקאל ט"ז מ"ט) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה", ואף על פי שהיו אנשי סדום אנשי חמס כמו שנאמר (בראשית י"ג י"ג) "ואנשי סדום רעים וחטאים", שם הכתוב ראש עוונם [את] אשר לא החזיקו יד עני ואביון. ונאמר (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא", הנה נקרא צר עין בליעל, והוא השם הרע בשמות הרשעים. וכן הוא אומר (שמואל א' כ"ה כ"ה) "אל איש הבליעל הזה על נבל", ופירשו [רבותינו זכרונם לברכה] במדרש תלים (פנ"ג) כי נקרא בליעל מפני שהיה צר עין, שאמר לעבדי דוד (שם י"א) "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה. ומיסודי יראת שמים לעשות הטוב. ולקחת מצות, [כמו] שנאמר (תהלים ל"ד י"ב—ט"ו) "יראת ד' אלמדכם... מי האיש החפץ חיים וגו' סור מרע ועשה טוב", ונאמר (משלי י"ג י"ג) "וירא מצוה הוא ישלם".
תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהרים (ע' ברכות כ':), ובסוף תפלתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ועל בנותיה שיהו יראי שמים ושיהו בניה מצליחים בתורה, כי עיקר זכותה של אשה לעולם הבא כשבניה ובנותיה עובדים את השם יתברך ויתעלה ועושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה יש בלבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות, והיא במעלות עליונות בעולם הבא. כשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים נקיות שיהו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצוות, מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה (תוס' מע"ש פ"ה הי"ד). אחד מן החכמים היה נותן פרוטה לצדקה כל שעה ושעה שהיה בא להתפלל, שנאמר (תהלים י"ז ט"ו) "אני בצדק אחזה פניך" (ב"ב י'.).
